החירות לעבוד ולהתפרנס בכבוד 

התעשייה דוהרת מזרחה

האוזן האנושית מתרגלת לצלילים קבועים שחוזרים על עצמם בתדירות גבוהה ולאורך זמן. האוזן הישראלית כבר רגילה לשמוע על נפגעי תאונות דרכים, על מצב כלכלי מידרדר ועל הביטחון שחסר. די בדומה לכך, אמצעי התקשורת קוברים בעמודים פנימיים ידיעות על מפעלי תעשיה שנסגרים, ולעיתים אם מדובר במפעל גדול המעסיק אלף עובדים ויותר, עשויה הידיעה להגיע לעמוד 10. בפינה.

ממשלת ישראל לדורותיה התעלמה מהסקטור התעשייתי ונתנה ל?כוחות השוק? ולתיאוריית ?היד הנעלמה? לכוון את התעשייה הישראלית. הכיוון, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, היה ישירות לתהום.

התעשייה דהרה מזרחה מכאן בשלושת העשורים האחרונים. בתחילה לאט ואחר כך במהירות בלתי נתפסת יצרו חברות רבות בעולם המערבי סטטוס קוו מדהים שבו פוטרו מיליוני עובדי יצור בחצי הכדור המערבי ונוצרו עשרות מיליוני מקומות עבודה ליד פסי היצור וההרכבה בסין ומדינות דרום מזרח אסיה. בתחילה היה זה שכרו הנמוך עד כדי גיחוך של העובד הסיני שגרם למעבר התעשיות ובעשור האחרון, אחרי שהסינים למדו בשקידה כיצד מפתחים ומייצרים לבד בצירוף רוח גב נדיבה מהממשל המרכזי בבייגין, החלו לצאת ממעמקי המדינה העצומה הזו חברות ענק מזן חדש ולכבוש את העולם.

תעשייה כחול לבן

מדינת ישראל, כמדינה בעלת משאבי טבע מועטים ומוגבלים, השכילה בשנותיה הראשונות תחת הנהגתו עתירת החזון של בן גוריון להשקיע בפיתוח טכנולוגיה ותעשייה. הממשלות הבאות שהפכו לאט לאט, אך בבטחה, לציניות ומסדרות ג?ובים נטשו את התעשייה לטובת שירותים. מפעלים רבים נסגרו כאשר חלק נכבד מהסיבות קשור ישירות למדיניות הממשלות בשנים אלו; שער מטבע נייד ובעייתי ליצואנים, הפסקת תמיכה בשכר עובדים במפעל המייצר ליצוא, מדיניות מיסויי הנותנת עדיפות לחברות ענק המייצרות אלפי מקומות עבודה. במקביל, חלה בישראל עליה ברמת החיים ושיפור צודק ומהותי בתנאי העבודה וההטבות לעובדים אשר הפכו כל ניסיון לייצר כאן לבדיחה תמחירית עצובה.

הפתרון נמצא בידי הממשלה ובידיה בלבד. מדינת ישראל עתירת רוח יזמות ואנשי עסקים רבים ישקיעו את מיטב כספם בהקמת מפעלים ליצוא. תנאי בסיס הוא שתינתן להם תמיכה ממשלתית אשר תשווה את עלויות היצור ליחידת מוצר לעלויות סיניות או אינדונזיות. הפער כבר אינו גדול כפי שהיה לפני עשרים שנה, תנאי השכר וההעסקה של עובדים במזרח הולכים ומשתפרים וממשלת ישראל כבר לא צריכה לעקור שן בינה כדי לתמוך בתעשייה כחול לבן.

בדיונים על הנושא אני שומע את הטיעון שאין כסף לקצבאות ולרפואה, אז מדוע ומהיכן יימצא כסף לתמוך בתעשייה? ובכן הנוסחה מאד פשוטה. כל עובד תעשיה חוסך למדינה קצבאות אבטלה והשלמת הכנסה. כל עובד בתעשייה מייצר 3-4 מקומות עבודה נוספים במעגלים שמסביב למפעל שהם אותם ספקי שירותים שונים למפעל וליצואן.

כל עובד באשר הוא מרגיש מכובד בעיני עצמו ומשפחתו יותר מן המובטל. אדם עובד הוא אדם בריא יותר נפשית ופיזית, והנה עזרנו ולו במעט גם לתקציבי הרפואה הדלים שלנו.

עצמאות כלכלית

נותרה לנו בעיה אחת להתגבר עליה והיא בעיית האוזן האנושית שנמאס לה להקשיב לקולות הקוראים לתמוך בתעשייה. כבר שמענו הכל, ראינו הכל ומדוע שמישהו יעשה משהו? ובכן, ממשלה חדשה יש בישראל, כנסת עם קרוב לחמישים חברי כנסת חדשים. מעמד הביניים הפך לסיסמה אופנתית. כעת אנו יכולים להוביל שינוי אמיתי אשר יגביר את עצמאותנו הכלכלית, יוסיף מקומות עבודה, יפחית תשלומי קצבאות וכל זאת תוך שיפור במצרך שחסר לנו מאד - כבוד האדם וחירותו. החירות לעבוד ולהתפרנס בכבוד.